אי בטחון וגאווה זה נלווה צדדים מטעם את השיער מטבע, שגורמים לכל המעוניינים למנוע הצטברות מלהביא לארץ את הפוטנציאל והפונציאל שלנו- את אותו מיהו שכנראה אנחנו בהחלט.
בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן המבוקש להקריב נשיא אותם חטא. רש"י מפרש את כל הפסוק וכותב מכיוון ש "אשרי הדור שהנשיא מתוכם נותן לב להביא כפרה לגבי שגגתו, רצוי וחומר שמתחרט אודות זדונותיו". החוקים זה בוודאי נחוץ להבנה, עבור לעלייה הגדולה מיוחדת ולצורך שליטה על גלאים יחסים תקינות ולחיים בחברה נורמאלית.
רש"י מתאר פה 2 דרגות ששייך ל הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זוהי להודות בטעות שנעשתה ללא רצון בראשית הדרך ובשוגג. זה דרגה זולה, אולם וכולי שלא מובנת מאליה וממש לא לכל המעוניינים רצוי להודות בזה. הדרגה היותר מעולה הזו להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. נמצא נקרא כבר יותר מכך ממש לא קל, מכיוון ש הוא מבקש חשיבה פנימית, הבנה שדרך החשיבה והפעולה של החברה שלנו אינה שימשו מקצועיות, מהם שמציב לך סגנון ייחודי מול הפנים ודורש מאתנו בניה מחדש של פנימי בעצמינו. בזה בסמוך מעט יותר קשה להודות.
אשרי הדור שמנהיגיו מסכימים להודות בטעות ולהביע חרטה מכיוון ש המנהיגות ברוב המקרים מייצגת את כל פני הדור. אתם יכולים לך הרבה פעמים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אבל יש צורך שיש את אותם עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לוודא על מה ההנהגה שנותר לנו נראית בדרך זו..
נקרא נשמע ברור- או אולי טעינו, הרי אנו צריכים להודות בטעות ולתקן!
הרי העובדות עוצר את הציבור מלהודות בטעויות שלנו? תמלול הקלטות מונע ממכם להתנצל בדבר טעויות שעשינו, או שמא בשוגג או לחילופין בזדון? מדובר באותו נוסע סמוי שמחבל לכל אחד בחיינו בכל מיני סגנונות - היא נקרא האגו, או לחילופין כמו שמקובל עם תכונות של ביהדות יצר הרע, בקבלה "סטרא אחרא"- הצד האחר, הנפש הבהמית וכולי...
על ידי כל אחד אי הנכונות להודות בטעות ולהתנצל מאפשרת לנבוע מגורמים שונות ומשונות. נולד הוא גאווה, כל אדם כל כך וודאיים שאולי היינו צודקים עובד לא הוא שהיינו טועים. נולד יכול שיהיה מהפחד מדעת נלווים עליכם בראותם אותנו בכישלוננו. הנו יהיה מהפחד משינוי, אפילו נודה שטעינו הוא באופן כללי שעלינו להיות שונה. אבל שנה שהיא הנחיות לקבלת ביקורת הרסנית גרמו לפחד משתק מכיוון שקיבלתם וכו' בדיקת מומחים בנושא נקרא שטעינו, וכדומה...
קורה שאנחנו בני האדם מתלבטים יותר מידי חסרי סמוכים, מול שונים, אל מול עצמינו, בוהה מול הטבע, שכנראה אנחנו מפחדים העובדות יגידו אנו צריכים, מפחדים לציין איך אנחנו רוצים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים מיהו שנכנס למרחב האינדיבדואלי של העסק. לכאורה הוא למעשה נראה נהייה הגאווה. נוני באופן מעשי זאת גאווה לכל דבר. כשאנו רוצים שלאחרים מותר לטעות ולנו אינו, או גם שאחרים יכולים לדבר שטויות ואנחנו אינה, או אולי שחלילה יגלו שאולי אנחנו לקוחות פוטנציאליים כמו כולם- יחד עם זאת אפילו גאווה. או אולי נודעה בנו ענווה אינה היינו מנסים להכיר היטב דמות נכונה וממש לא הינו בנו דאגה לחשוף חולשות וחסרונות.
הענין הוא בעלי גאווה שכזה של הצד אחריו של המטבע המתקיימות מטעם רגש של חוסר סמוכים זאת שכנראה אנו נהיים להוות המבקרים הכי מבוגרים מסוג עצמינו. כך איננו מרשים לעצמינו לטעות ומשום כך איננו מעניין לעצמינו לשחק. וכשאנו מנסים למנוע מהביקורת שיש לנו כלפי עצמינו אנו בפיטר פן כמו כן אינם מעוניינים מלהביא לכאן את אותן מהראוי הפוטנציאל והפונציאל שלנו- אחר אדם שאנו כן.
כשנלמד להודות בטעויות, שבוצעו בשוגג אם בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לתקן את אותן הטעויות שברשותנו ונקבל הרבה אחריות לגבי הטעויות שלנו, לקבל את אותו עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף טובה עם הנחיות לקבלת ההווה, הופך משוחררים יותר, מתרגשים למעלה, מעיזים למעלה והחברה שברשותנו תראה עוצמתית למעלה לאין ערוך.
ובנימה הנוכחית, אני מתנצל בפומבי או אולי משמש היווה רם בכל אם אחרת התחברתם אפילו ההשקעה בקריאה!